22 בינואר, 2009שיגרה לאחר מלחמה *
נסיונות לחזור לשיגרה. אני לוקח את האוטו למוסך. אני תולה כביסה. אני חושב שהמלחמה הזו שינתה אותי. זורק חלק מהארגזים שנשארו ממעבר הדירה. הדירה אליה עברנו בדיוק יום לפני שהחלה הלחימה בדרום.
בזמן שמטוסי חיל האוויר הרגו את מסיימי קורס שוטרי התנועה אני וענת פירקנו ארגזים. הדבר העיקרי שהעסיק אותנו היה אבק. המלחמה הזו שונה. אני לא יודע למה בדיוק. נדמה לי שזה קשור לסוג של קשיחות של הלב שגילינו בה כעם.
אני מנסה לחזור לעבוד על הסרט הקודם. אבל מרגיש חובה להמשיך ולצלם אנשים שהתנגדו למלחמה כפי שאני עושה מה 13 לינואר. אני נוסע לצלם את יונתן קלינגר שכתב טקסט נגד המלחמה. בדרך אני חושב על המדים של שוטרי התנועה הפלסטינים. משום מה אני מדמיין אותם עם מדים כמו של אנשי התזמורת מ”ביקור התזמורת”. הבת שלי חולה - יש לה חום. אני חושב על זה שמשמעות שמו של דר’ אבו אל עייש - זה “אבי החיים”.
אני נזכר שלפני יומיים פגשתי את דר’ אל עייש יחד עם נעמיקה ציון משדרות שבאה לנחם אותו. התחושה היא כאילו אני נזכר בחלום. גם ענת לא מרגישה טוב, מסיבת יום ההולדת של הבת שלי בת השנה שתוכננה ליום שישי תידחה. בדרך מהמוסך אל יונתן אני חושב על זה שאולי בגלל שהפכתי להורה המלחמה הזו כל כך זיעזעה אותי.
כל פעם ששמעתי “ילד נהרג” או “ילד נפצע” (גם בישראל כמובן, אבל רוב הילדים שנהרגו הם מעזה) זה נגע במקום אחר - מקום שלא היה שם לפני שנה וקצת.
לאבד ילד זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם. אחרי שאני מצלם את יונתן קלינגר אנחנו מדברים על דברים אחרים. אינטרנט, אפליקציות, מוסיקה. בדרך חזרה הביתה אני אומר לעצמי שאני לא רוצה עדיין לחזור לשגרה.
ההורים של ענת אצלנו, באו לעזור. אסור לדבר על המלחמה. כל מילה תיגרום למתח. לא יהיה ריב. תהייה אווירה לא נעימה. חבל. אסור שהם ידעו מה אני חושב. זה מיותר. חבל על האנרגיות. עם אורי, אחד מהחברים הכי טובים שלי כבר רבתי שלשום.
“למה אתה לא יכול להיות כמו כולם” אני שומע קול בתוכי. הלוואי שהייתי חושב כמו כולם, זה היה פותר הכל. הכל היה פשוט. נעים. הייתי מרגיש שייך.
אנחנו עושים אמבטיה לבת שלנו. זה הרגע הכי יפה ביום. אין כלום חוץ משלושתנו. כשהיא צוחקת העולם משתתק.
אני מחליט לחזור לשיגרה. מכין שלושה המבורגרים, ומתקלח. משוחח בצ’ט עם חבר שמזמן לא ראיתי. שום מילה על המלחמה. לחזור לשגרה זה לשתף פעולה עם ההשכחה אני מזכיר לעצמי.
אני בדרך למיטה, נכנס לרגע לאינטרנט ומגלה את זה. וגם את זה.
האמת מתחילה לצוף אל פני השטח, לאט לאט זה יקרה - מתוך השגרה אנחנו נבין שהפכנו להיות אנשים אחרים.
* לפוסט הזה קראו בתחילה “גטו עזה” כוריאציה על דבריו של חוקר האו”ם שביקר בה מייד לאחר הפסקת האש. וגם כאמירה על כך שפליטים המרוכזים במקום אחד, במצור - בלי יכולת תנועה, זהו סוג של גטו.
אבל בעקבות הערה של יקירת הבלוג ומתוך רצון שלא לפגוע ברגשות אנשים שלא לצורך שיניתי את הכותרת.
25 בינואר, 2009 בשעה 1:00
תודה,
מרגיש גם כן שהחזרה המהירה הזו לשגרה היא קצת קיצונית. מנסה שהכל יהיה בסדר כלפי חוץ, לחזור למטלות היומיומיות, אבל בפנים משהו קרה.
צריך אולי תקופת אבל, על הדבר הזה, הלא ברור הזה, שאיבדנו בסאגה האחרונה.
25 בינואר, 2009 בשעה 9:40
ברוך תהייה רונן, על התגובה הזו. אני יודע שקוראים את מה שאני כותב, אבל מאז שאני כותב על המלחמה אנשים לא מגיבים. אני מניח שאו שהם כועסים עלי, או שקשה לכתוב בתקופה כזו.
אז תודה על השיתוף. חיזקת אותי.
25 בינואר, 2009 בשעה 5:59
“ביום שבו הוכרזה הפסקת האש, קיבלתי צו שמונה…” התחלה של פוסט שאני לא יודע אם אני אכתוב כי אני מתבייש.
25 בינואר, 2009 בשעה 7:37
איזה באסה. אבל למה מתבייש ?
26 בינואר, 2009 בשעה 2:01
לא יודע, בזמן שאתה הלכת לראיין סרבנים, אני נשלחתי מטעם הצבא לראיין חיילים שאמורים להראות כמה הצבא הורג באנושיות והומניטריות או משהו כזה. זה קצת מבייש, בעיני. מצד שני, התייחסתי לזה כמו תשלום מסים.