לפעמים צריך להכיר בעובדה שיצירת אמנות אחת מצליחה לחדד נקודה שבדיבור או בפוליטיקה מטורחנת ומעיקה. הסרטון הזה זכה כבר להרבה אזכורים וכתבות, אבל כשיצירת מופת כזו מופיעה מול העיניים, יש לי רצון לשתף בה את כל מי שרק אפשר. צפיה מהנה.
*** עדכון 29.1 - הכתבה שודרה לבסוף מס’ ימים אחר כך - והנה לינק אליה. כמה צפוי שהכתבה על הפגנת המחאה בבאר שבע שהתקיימה בזמן המלחמה נדחתה כבר פעמיים מהליין אפ של חדשות ערוץ 2. הכתבה היתה אמורה להיות משודרת שלשום, ואף הוצג לה טיזר לפני אחת מהפסקות הפרסומות, טיזר שדיבר על אייטם שיעסוק ב “900 עצורים בהפגנות נגד המלחמה” - כן, רובם ערביי ישראל - עכשיו אתם בטח מבינים מדוע לא שמעתם על זה היום.
דמיינו מצב ש900 יהודים היו נעצרים באירן בהפגנות נגד מלחמה כלשהי שם. איזו צעקה הייתה מתעוררת בעולם, ובישראל.
דמיינו 900 יהודים היו נעצרים כאן בישראל בזמן הפגנות נגד המלחמה.
אני מאמין שהכתבה נדחית מסיבות אמיתיות ולא מזדון, שלשום הייתה השבעת אובמה ואתמול שר הבטחון הופיע לראיון מיוחד באולפן.
כמובן שאתמול ושלשום כשהייתה אמורה להיות משודרת הכתבה לא זכתה לקדימון (טיזר) בתחילת המהדורה, אולי כי זה כנראה לא מספיק חשוב. או שפשוט מעדיפים לשדר בסוף המהדורה, כך יש סיכוי שאיש פשוט לא ישים לב.
לא נותר אלא לחכות ולראות אם הערב תשודר הכתבה בהמהדורה ב 20:00, ולמי שרוצה לדעת מה היה שם, בהפגנה באר שבע, מוזמן לקרוא טקסט שכתב ניר אורן, מנכ”ל פורום הורים שכולים למען פיוס, שהפגין שם ונעצר !.(זה אותו הטקסט שהיה לו גם לינק אתמול).
זה הפוסט על משה איבגי. זה הפוסט על הנשמה של הקולנוע הישראלי. בסוף שנות השמונים התלבטתי מה לעשות אחרי שאסיים את הצבא (הפז”מ דפק לאט), ואחת המחשבות היו אולי ללמוד קולנוע. אני לא יודע מה אתם זוכרים - אבל אז הקולנוע הישראלי הסתכם בלא המון המון סרטים - ומעט מעט טובים.
אבל אז, יום אחד קפצתי לבקר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והתפלחתי לשעור מקרי.
ההקרנה הייתה בעיצומה.,והסטודנטים, שנראו לי נורא מבוגרים ורציניים, וחשובים (למרות שהם היו בסך הכל אנשים מאוד צעירים, שנתיים שלוש גדולים ממני) היו מרוכזים בסרט קצר שהוקרן. לסרט ההוא קראו “סרט לילה”
הסרט, של הבמאי הנפלא גור הלר, תיאר מסע של מילואימניק שעוצר נער פלסטיני כבן כ16 בתל אביב (היום קוראים לזה שב”ח) אז קראו לזה פועל בנין. בכל מקרה, המסע ההזוי בג’יפ הצבאי ואחר כך הקשירה של המילואימניק הסרבן והעצמאי (איבגי) לנער הפלסטיני באזיקים הובילו לבריחה מפוארת ברחובות תל אביב החשוכים. האומץ של הלר לקשור את גורלו של המילואימניק שבסך הכל רוצה להיפטר מהמשטר הצבאי שמעיק עליו לנער הפליסטיני היא מסוג האקטים האומנותיים שמשנים תודעה. פתאום - הזר הוא לא זר כל כך, והמוכר כבר לא כל כך מוכר. במאים גדולים מצליחים לבטא שינוי תודעתי כזה העובר על חברה - וגור הלר הוא במאי גדול. סצינת השיא של הסרט היא שריפה של פוסטרים של קולנוע “הוליוודי מסחרי” על ידי גיבורי הסרט. הכעס על האסקפיזם של הקולנוע המסחרי היה כל כך אותנטי (אולי בגלל זה הלר לא המשיך ליצור סרטי קולנוע מסחריים) - התחושה הייתה של אמת צרופה שמוטחת לך לפנים ונכנסת עמוק עמוק ללב. אחרי שנגמר הסרט - הבום בראש ובלב היה בלתי ניתן להכחשה. אפשר לעשות סרטים בישראל. זו הייתה התחושה. אפשר. נרשמתי ללימודי הקולנוע - ומאז אני ממתין בסבלנות להזדמנות לעבוד עם השחקן המופלא הזה.
לכן אני כל כך שמח שהוא הסכים להשתתף בפרוייקט “אלוהים ואני” ולספר על יחסו ורגשותיו אל ההוא שם למעלה. זהו חלק ראשון מתוך כ5 חלקי הראיון שיוקרנו כאן ובאתר הפרוייקט בימים הקרובים. את מוזמנים:
באינטרנט מצליחים לקרוא לך את המחשבות. כן, גם גוגל מאמינים שהם קוראים לך את המחשבות. עובדה, כשאתה מחפש משהו אחד - הופס יימצא משהו אחר, משהו שקשור אליו - שמוכר משהו דומה - מצד שמאל של המסך - בתור פרסומת. כן - גוגל הוא אולי המיסטיקן הגדול של האינטרנט. ומסתבר שלא רק אני חושב כך. לאחר גילול מסויים נתקלתי בדבר הבא:
ואם הרמז המסתורי, התגלית הארכיאולוגית הסימלית הזו לא מספיקה - צמוד אליו מופיעה שאלה:
התחלתי להרגיש שמשהו כאן שווה תחקיר קטן - וחיפוש פשוט של צמד המילים google + god הוביל אותי אל הכנסיה של גוגל. כן כן - שם יש 9 הוכחות שגוגל היא אלוהים.
* המשולש המקסים הוא כמובן - סמל הכנסיה.
הנה ההוכחה הראשונה - לשיפוטכם:
ו» PROOF #1
Google is the closest thing to an Omniscient (all-knowing) entity in existence, which can be scientifically verified. She indexes over 9.5 billion WebPages, which is more than any other search engine on the web today. Not only is Google the closest known entity to being Omniscient, but She also sorts through this vast amount of knowledge using Her patented PageRank technology, organizing said data and making it easily accessible to us mere mortals.
לא נכנסתי לאתר הזה לעומק - וסביר להניח שהוא סוג של פארודיה אבל זה לא משנה - מה שמשנה זה שהוא קיים - כי אם הוא לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו. ולמה בכלל עשיתי גוגל על צמד המילים
google + god
אהה, בגלל הקטע הזה, של דר’ אשר עידן, שצילמתי לסרט- אלוהים ואני
לפני שבוע וקצת ביקשתי מכם לכתוב משהו לגבי אלוהים. קיבלתי מכם כמה מילים ואמירות נפלאות. לדוגמא, האתון.
האיסוף הזה במקום אחד מגיע מצורך לאסוף דברים יפים. דברים בעלי משמעות. מילים, רגעים - דימויים.
אותו צורך לאסוף ולסדר - לארגן ולתת משמעות העומד כנראה בבסיס הרצון ליצור. לעשות אמנות, או עבודה אקדמית המחדשת משהו. כל יצירה היא איסוף של ידע - יופי - או חוכמה - עיבוד שלה מחדש והפיכתה למשהו חדש ושונה ממה שהיה קודם.
אולי בגלל זה מאז שאני בבלוגיספרה אני מחפש לעשות סוג של יצירה שמקבלת את כוחה והשראתה ממנה.
אולי זה המירוץ חסר הסיכוי אחר המילים היפות והמוחות המבריקים שמסתובבים כאן. כל כך הרבה כישרון שמצליח סוף סוף להתבטא. אני מדבר על אנשים אחרים שאני קורא טקסטים שלהם, או יצירות אחרות שלהם כאן בעולם האינטרנטי.
אז אחרי כמה נסיונות לעשות משהו, בסוף זה קורה. בסוף הצלחתי לשכנע גם אנשים רציניים (מנהלי ערוץ 8 בהוט וגם אנשי פליקס, אתר הוידיאו הגדול בישראל (כן - זו פרסומת - ולא - היא לא סמויה !)
בזכותם, הפעם יתאפשר לי לעשות סרט ברוח הבלוגיספרה - ברוח האנרכיסטית של הפתיחות והשיתוף.
חלק מכם בוודאי כבר נחשף לאתר, ומי שלא - מוזמן להגיע אליו - הלינק כאן.
הפרוייקט הוא סרט תעודי שיורכב מקטעי וידיאו שאתם - או כל אחד שרוצה ישלח אל האתר.
שם הסרט “אלוהים ואני” - והבקשה שלי מכולם היא לשלוח קטע וידיאו בו אתם מצלמים את עצמכם או מישהו אחר, או משהו אחר - המבטא מהו אלוהים עבורכם.
אתם יכולים לספר על רגע משמעותי בקשר או אי הקשר איתו. להגיד למצלמה מה הייתם אומרים לו אם הייתם פוגשים בו, או כל דבר יצירתי אחר.
אין צורך לערוך או לעבד את הקטע, אלא לשלוח אותו בצורה גולמית אל האתר.
באתר, הסרטון שלכם יוצג כפי שצילמתם אותו, אנשים יוכלו להתייחס אליו ולצפות בו.
בסוף התהליך, לאחר שאנשים יעלו מספיק קטעים, אני אערוך מהכל סרט תעודי אחד.
זה יהיה סרט הוויקי הראשון שנעשה.
אבל..אולי יהיו עוד הפתעות בדרך… 
התהליך דינאמי ופתוח.
אז קחו מצלמה - קטנה ככל שתהייה, וכנסו לסרט.
בספרו הנפלא “המיתולוגיה היהודית” חגי דגן כותב עליו כך:
“מוצאו - אלוהים בא מהדרום, מהמדבר, ממדבריות פארן וסיני, מהר שעיר, משדה אדום, מתימן ומנחל צין. הוא בא ממקומות קשים שאין בהם צל או מים.”
ובמקום אחר - תחת הכותרת “מעשיו” כתוב דגן:
“…יחסי האהבה-שנאה-קנאה שפיתח אלוהים עם האדם בכלל ועם העם שבחר בו בפרט נבעו מהמהלך המורכב של בריאת האדם. אלוהים ברא אותו כי היה בודד, אבל אחרי שברא אותו הרגיש מאויים משום שפתאום היה שם מישהו שאיים על בלעדיותו והיה קצת דומה לו מדי…”
אתם חושבים על אלוהים לפעמים ?. אני חושב עליו לא מעט בשנים האחרונות. עוד מס’ ימים אני מתחיל פרוייקט קולנועי הקשור לשאלות האלו, הייתי שמח אם תרצו להשתתף בבריינסטורמינג ואפילו מעבר לכך.
בואו נתחיל בניסיון לסוג של בריינסטורם - אשמח מאוד אם תשתתפו בו (גם בעילום שם).
הכנסו לתגובות וכתבו המשך למשפט: “אלוהים ואני…”
לפתוח את העונה של ארץ נהדרת עם המערכון “ישראלי אמיתי…” זו החלטה החלטה. ומי שקיבל אותה, מולי שגב עורך התוכנית או אנשי המערכת הם אנשים אמיצים.
המערכון שמתחיל בפריים ריק ובו בולט הסטיקר הלוהט מהתקופה האחרונה “ישראלי אמיתי לא משתמט” הוא לא פחות מיצירת מופת של סאטירה אמיתית.
החייל הנכנס אל הפריים מלא במוטיבציה - הוא רוצה להתגייס ולהיות קרבי, אסי כהן בתפקיד הרמטכ”ל מעודד אותו שוב ושוב ומעביר אותו בבקו”ם (שמעוצב כגיהנום של הכוונות הטובות) מטרת “שרשת החיול” האלטרנטיבית הזו היא איסוף “רגעי מזכרת” לתקופה בה החייל הזה יהיה שבוי (נשכח) או אולי גרוע מכך.
על רקע עידוד מצד הרמטכ”ל לכך שצריך “להיכנס לעזה”, החייל מצטלם בתמונה למזכרת עם “חברים” על רקע נוף קסום של ים חלומי - זו תהייה בוודאי “התמונה המפורסמת” שתפורסם בעיתון כשהוא ישלם את המחיר… החייל מתבקש לכתוב שיר וכשאין לו מילים, מישהו עושה זאת עבורו. השיר הזה ישמש אותנו אחרי שהוא ייחטף, כדי להלחין אותו בביצוע מתקתק ומרגש.
גם דרך משרד ראש הממשלה, החייל הזחוח עובר, שם הוא מתבקש על ידי מר אולמרט (טל פרידמן) לחתום על טופס המסיר מראש הממשלה אחריות לגורלו.
וההמשך הוא כמובן - האור הלבן בקצה המסדרון, שמחכה לאותו חייל נלהב, שכבר מבין שהשירות הצבאי שלו, אליו הוא כל כך נלהב, זה לא ממש מה שהוא דמיין…
4 דק’ של טלוויזיה שאומרת את מה שישראלים רבים חושבים. 4 דק’ שעומדות בשורה אחת עם יצירות מופת אנטי מלחמתיות כמו דר’ סטראינג’לב.
ומה כל כך טוב בקטע הזה ? - באקט של בומרנג משוכלל הוא מצליח להבהיר בצורה חדה ומשכנעת את האבסורד והאיוולת שבגל הפטריוטי האחרון השוטף את ארצנו הנהדרת.
{{קשת לא מאמינה בהפצה ויראלית - לא מאפשרת לייבא סרטונים שלה לאתרים אחרים - הם כנראה חושבים שיו טיוב לא יודעים מה הם עושים ( בקיצור אין אפשרות לעשות חלון ובו יתנגן הסרטון כאן - אז קחו לינק - הנה מכאן) ))מה דעתכם ?
לפני מס’ ימים הרגשתי את זה שוב, הדבר הנדיר הזה קרה והזכיר לי את כוחה של המצלמה. כוחה החיובי - המשחרר. הכוח המאיר.
התחלתי לעשות סרט חדש. הפעם אני עושה את הסרט בדרך שלי, מה שאני יכול לספר כרגע זה שזה סרט תעודי, ושהקונספט שלו מאוד מושפע מכל מה שאני כותב עליו כאן בבלוג, ומהמפגש שלי עם האינטרנט בשנה האחרונה. פרטים נוספים - בקרוב.
אחרי כל הציניות ותאוות הרייטינג שגורמת למצלמה להפוך לדבר מאיים לפעמים, לכלי שיכול לנצל מצוקה, לתעד רגעים שאנשים יעדיפו להעלים מחייהם. אחרי כל זה פתאום הפעלתי את המצלמה לבד, ישבתי מול אדם לבד, והמצלמה שיחררה אצלו משהו טוב. השיחה הפכה לסוג של פורקן. הרגע היה אמיתי, ולאחר השיחה לא היה צריך לומר כלום. המבט בעייני שנינו אמר הכל. מפגש אנושי אמיתי שקרה בזכות המצלמה. מפגש אנושי שחשף משהו מנפשו הייחודית והחד פעמית של אותו אדם. רגע של זכות גדולה. זכות שעוד אנשים יוכלו להיות שותפים לה בזכות התיעוד. 
לפעמים אנשים לא אומרים דברים, מדחיקים, או פשוט לא מגיעים לזה, ואז כשיש מצלמה בחדר, נוצרת אנרגיה אחרת - מה שמגדיר את האנרגיה הזו זה אולי האלמנט של ההנצחה. ידיעה שכל מה שתגיד יונצח ויישמר בקפסולה של זמן. הרגע הזה בזמן יכול לחיות לנצח. יכול לחיות גם אחריך.
עוד דבר שמאפיין את הרגע הזה שהמצלמה מתחילה לעבוד זו הידיעה שלכל מילה יש חשיבות. כל כך הרבה מילים אנחנו מבזבזים כל יום. כל כך הרבה מילים שנעלמות מיד לחלל האויר.
כשמגיעה המצלמה אנחנו זוכים לרגע שבו המילים ייצרבו על החומר הזה, המילים יוכלו להיות מושמעות שוב ושוב. להיות מופצות להרבה מקומות. להגיע לאנשים שמעולם לא פגשנו. למדינות אחרות.
המילים שלנו יוכלו אולי לשנות משהו בחייהם של אנשים שיקשיבו. לא כל מי שמצולם לסרט מבין את זה ומרגיש את זה. אין צורך לחשוב על זה. זה שם. זה חלק מהדיל. זה המדיום.
אני זוכר רגעים בהם השתנה משהו בחיי על ידי מפגש עם סצינות מסרטים תעודיים. בזכות האומץ של אנשים לחשוף ולשתף אחרים בפיסות אינטימיות מחייהם. אבל בלי האומץ והרגישות של הבמאים, הצלמים והעורכים שידעו לתווך את הרגע הזה אלי לא הייתי זוכה להיחשף לחוויה. אני זוכר את רוברט קראמב שחשף וסיפר הכל על משפחתו ואחיו חולי הנפש. על האומנות הבלתי מתפשרת שלו. מתוך הנכונות שלו לחשוף את עצמו למדתי משהו חד פעמי.
או: Nobody’s business -סרטו המופלא של אלן ברלינר, בו הוא יוצר היסטוריה משפחתית בעיקר דרך ראיון ארוך עם אביו. המפגש המיתי של בן - אב. הבנתי כלכך הרבה יותר על הקשר שלי עם אבי דרך הצפיה בסרט.
האינדיאנים הרי האמינו שאם אתה מצלם אותם, אתה גוזל את נשמתם יחד עם התמונה. נדמה לי שהאמונה הזו לא כל כך רחוקה מהמציאות. יש לנו הרבה כוח. לפעמים הרבה מדי כוח.
והכוח הזה מפתה מאוד. הוא מפתה לעשות בו שימוש לרעה. לגרום לאנשים להיכנס למצבים קשים כדי שתהייה יותר “דרמה”. ללעוג לחולשות של אנשים כדי שהקהל “ירגיש יותר חזק”.
לכן, הרגע שקרה לי לפני מספר ימים היה כל כך משמעותי. להיזכר שזה יכול להיות אחרת.
רגע החסד חזר ואיתו האמונה בטוב שיכול לצאת מתוך המצלמה.