סרטים שלא נעשו מעולם

אין טעם לעשות אמנות אם מה שמניע אותך הוא לא רצון אמיתי וחזק לגלות את האמת.

אין טעם לספר סיפור שלא מנסה להגיד משהו אותנטי.

אין משמעות ליצירה שמטרתה למצוא חן - לשם כך המציאו את המילה בידור.

יש משמעות לעשיית אמנות - כפי שאמר טום סטופארד בראיון עם יונית לוי “למילים יש חשיבות - אם הן מספיק חדות (או חזקות, או חכמות, או חודרות) הן יכולות להשפיע ולגלגל את העולם קדימה.” (ציטוט מהזיכרון).

אמנות אמיתית יכולה לשנות חיים של אנשים.

אמנות אמיתית משפיעה על המציאות - בתהליכי עומק.

הרצון לערער על הסדר הקיים, בעיקר אם הוא מושחת או מפלה, או סתם לא הוגן, עומד בבסיסה של האמנות, והוא בנשמתה.

הממסד תמיד ינסה לטשטש ולייפות את המציאות - לכן יעדיף בידור.

אמנות אמיתית תמיד תזכה להתנגדות.

אני אוהב את זויה צ’רקסקי. אני אוהב את האמנות של זויה צ’רקסקי. אני אוהב את האנרגיה של זויה צ’רקסקי. אהבתי את הסרט שעשה עליה ועל עדי נס אורי רוזנווקס. סרט שהוקרן בערוץ 8 מתישהו בסוף השבוע האחרון.

איכשהו רוזנווקס נגע בסרט בהרבה מהשאלות שמעסיקות אותי בתקופה האחרונה:

1. מהי יצירה אותנטית ? (אמת. חוכמה. פרשנות חדשה. מודעות. אומץ. מסירות. כשרון. (נורא פשוט - לא ?) 2. אמנות מול כסף ופרנסה. (אין מנוס מהמסקנה שזה ממאדים וההוא מנגה)
3. היכולת של האמנות למרוד/להוביל לשינוי באמת. (במערכת החברתית/צבאית/כלכלית וכו’). (מורכב).

זויה צרקסקי, Action Toy, פוליאריטן צבוע ביד, 2004

הסיבה העיקרית שזויה כבשה אותי, חוץ מהעובדה שהאמנות שלה מאוד יפה טובה ומבריקה בעיני, היא היכולת שלה להיות אמיתית לחלוטין ולומר אמת ממש כמו הילד שאמר שהמלך עירום - גם אם במקרה שלה - זהו האמן שעירום. היא גם לא מסתירה את העובדה שהיא רוצה להיות עשירה, שהיא קפיטליסטית, ושחשוב לה שאספנים עשירים יקנו את העבודות שלה. וכל זה ללא התרסה וללא פרובוקציה - אבל עם המינון המדויק של אירוניה עצמית שמבהיר שהיא יודעת שהיא שחקנית ב”שוק התקשורת והדימויים” - ושכרגע היא “בתפקיד” האמנית - לכן אף פעם לא תדע אם היא מתכוונת לכך מעומק ליבה או שזהו צד אחד מיני רבים באשיותה אותו היא בוחרת להפגין כרגע. לדוגמא: לשאלה הכל כך מתבקשת בסרטים מהסוג הזה “האם חלמת להגיע לתערוכה במוזיאון תל אביב ?” זויה עונה בחיוך כובש “כן, עוד בילדותי כשגרתי עם משפחתי העניה בקייב אמרתי לעצמי יום יגיע ואציג ב”הלנה רובינשטין”. המשפט הזה טומן בחובו את ההומור הייחודי של זויה. המשחק של “מראיין / מרואיין” הוא משחק מורכב - הרצון של הבמאי/מראיין/מתבונן לחשוף “אמת”/רגש אותנטי מול הרצון של המרואיין להציג עצמו כפי שנראה לו נכון. זויה מבינה את הדקויות של המשחק התקשורתי - ונהנית מהשעשוע. היא לא נופלת לרגע אחת למלכודת הקלישאות.

העבודות שלה מבטאות בדיוק רב את המילכוד בו נמצא האמן. המלכוד בין “למרוד” לבין “למכור”. בין לבעוט ולשמור על ביטוי אותנטי לבין למצוא חן.  על כך אומרת זויה “המחאה מוכרת” - ומיד ממשיכה לצייר את הציור הנוסף בתערוכה שלה, שכולה מוקדשת לביטויים גרוטסקיים של דמות “האמן המורד” - האספנים קונים ומכניסים את הדימוי האלים לסלון ביתם - זויה מחייכת. זויה מורכבת מכדי לסכם אותה במילים “הצליחה” או “נכנעה למערכת” או כל הגדרה אחרת השמה אותה בתבנית נוחה למשתמש. זויה, ככל אמן גדול היא עומס של סתירות ורגישויות שסך הכל שלו גדול מחלקיו.

אני לא מצרף תמונות נוספות מהתערוכה המדוברת, כדי למנוע פגיעה בזכויות יוצרים - אבל הנה לינק להתחלה.

זה הפוסט על משה איבגי. זה הפוסט על הנשמה של הקולנוע הישראלי. בסוף שנות השמונים התלבטתי מה לעשות אחרי שאסיים את הצבא (הפז”מ דפק לאט), ואחת המחשבות היו אולי ללמוד קולנוע. אני לא יודע מה אתם זוכרים - אבל אז הקולנוע הישראלי הסתכם בלא המון המון סרטים - ומעט מעט טובים.

אבל אז, יום אחד קפצתי לבקר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והתפלחתי לשעור מקרי.

ההקרנה הייתה בעיצומה.,והסטודנטים, שנראו לי נורא מבוגרים ורציניים, וחשובים (למרות שהם היו בסך הכל אנשים מאוד צעירים, שנתיים שלוש גדולים ממני) היו מרוכזים בסרט קצר שהוקרן. לסרט ההוא קראו “סרט לילה”

הסרט, של הבמאי הנפלא גור הלר, תיאר מסע של מילואימניק שעוצר נער פלסטיני כבן כ16 בתל אביב (היום קוראים לזה שב”ח) אז קראו לזה פועל בנין. בכל מקרה, המסע ההזוי בג’יפ הצבאי ואחר כך הקשירה של המילואימניק הסרבן והעצמאי (איבגי) לנער הפלסטיני באזיקים הובילו לבריחה מפוארת ברחובות תל אביב החשוכים. האומץ של הלר לקשור את גורלו של המילואימניק שבסך הכל רוצה להיפטר מהמשטר הצבאי שמעיק עליו לנער הפליסטיני היא מסוג האקטים האומנותיים שמשנים תודעה. פתאום - הזר הוא לא זר כל כך, והמוכר כבר לא כל כך מוכר. במאים גדולים מצליחים לבטא שינוי תודעתי כזה העובר על חברה - וגור הלר הוא במאי גדול. סצינת השיא של הסרט היא שריפה של פוסטרים של קולנוע “הוליוודי מסחרי” על ידי גיבורי הסרט. הכעס על האסקפיזם של הקולנוע המסחרי היה כל כך אותנטי (אולי בגלל זה הלר לא המשיך ליצור סרטי קולנוע מסחריים) - התחושה הייתה של אמת צרופה שמוטחת לך לפנים ונכנסת עמוק עמוק ללב. אחרי שנגמר הסרט - הבום בראש ובלב היה בלתי ניתן להכחשה. אפשר לעשות סרטים בישראל. זו הייתה התחושה. אפשר. נרשמתי ללימודי הקולנוע - ומאז אני ממתין בסבלנות להזדמנות לעבוד עם השחקן המופלא הזה.

לכן אני כל כך שמח שהוא הסכים להשתתף בפרוייקט “אלוהים ואני” ולספר על יחסו ורגשותיו אל ההוא שם למעלה. זהו חלק ראשון מתוך כ5 חלקי הראיון שיוקרנו כאן ובאתר הפרוייקט בימים הקרובים. את מוזמנים:

לפני מס’ ימים הרגשתי את זה שוב, הדבר הנדיר הזה קרה והזכיר לי את כוחה של המצלמה. כוחה החיובי - המשחרר. הכוח המאיר.

התחלתי לעשות סרט חדש. הפעם אני עושה את הסרט בדרך שלי, מה שאני יכול לספר כרגע זה שזה סרט תעודי, ושהקונספט שלו מאוד מושפע מכל מה שאני כותב עליו כאן בבלוג, ומהמפגש שלי עם האינטרנט בשנה האחרונה. פרטים נוספים - בקרוב.

אחרי כל הציניות ותאוות הרייטינג שגורמת למצלמה להפוך לדבר מאיים לפעמים, לכלי שיכול לנצל מצוקה, לתעד רגעים שאנשים יעדיפו להעלים מחייהם. אחרי כל זה פתאום הפעלתי את המצלמה לבד, ישבתי מול אדם לבד, והמצלמה שיחררה אצלו משהו טוב. השיחה הפכה לסוג של פורקן. הרגע היה אמיתי, ולאחר השיחה לא היה צריך לומר כלום. המבט בעייני שנינו אמר הכל. מפגש אנושי אמיתי שקרה בזכות המצלמה. מפגש אנושי שחשף משהו מנפשו הייחודית והחד פעמית של אותו אדם. רגע של זכות גדולה. זכות שעוד אנשים יוכלו להיות שותפים לה בזכות התיעוד.
לפעמים אנשים לא אומרים דברים, מדחיקים, או פשוט לא מגיעים לזה, ואז כשיש מצלמה בחדר, נוצרת אנרגיה אחרת - מה שמגדיר את האנרגיה הזו זה אולי האלמנט של ההנצחה. ידיעה שכל מה שתגיד יונצח ויישמר בקפסולה של זמן. הרגע הזה בזמן יכול לחיות לנצח. יכול לחיות גם אחריך.

עוד דבר שמאפיין את הרגע הזה שהמצלמה מתחילה לעבוד זו הידיעה שלכל מילה יש חשיבות. כל כך הרבה מילים אנחנו מבזבזים כל יום. כל כך הרבה מילים שנעלמות מיד לחלל האויר.

כשמגיעה המצלמה אנחנו זוכים לרגע שבו המילים ייצרבו על החומר הזה, המילים יוכלו להיות מושמעות שוב ושוב. להיות מופצות להרבה מקומות. להגיע לאנשים שמעולם לא פגשנו. למדינות אחרות.

המילים שלנו יוכלו אולי לשנות משהו בחייהם של אנשים שיקשיבו. לא כל מי שמצולם לסרט מבין את זה ומרגיש את זה. אין צורך לחשוב על זה. זה שם. זה חלק מהדיל. זה המדיום.

אני זוכר רגעים בהם השתנה משהו בחיי על ידי מפגש עם סצינות מסרטים תעודיים. בזכות האומץ של אנשים לחשוף ולשתף אחרים בפיסות אינטימיות מחייהם. אבל בלי האומץ והרגישות של הבמאים, הצלמים והעורכים שידעו לתווך את הרגע הזה אלי לא הייתי זוכה להיחשף לחוויה. אני זוכר את רוברט קראמב שחשף וסיפר הכל על משפחתו ואחיו חולי הנפש. על האומנות הבלתי מתפשרת שלו. מתוך הנכונות שלו לחשוף את עצמו למדתי משהו חד פעמי.

או: Nobody’s business -סרטו המופלא של אלן ברלינר, בו הוא יוצר היסטוריה משפחתית בעיקר דרך ראיון ארוך עם אביו. המפגש המיתי של בן - אב. הבנתי כלכך הרבה יותר על הקשר שלי עם אבי דרך הצפיה בסרט.
האינדיאנים הרי האמינו שאם אתה מצלם אותם, אתה גוזל את נשמתם יחד עם התמונה. נדמה לי שהאמונה הזו לא כל כך רחוקה מהמציאות. יש לנו הרבה כוח. לפעמים הרבה מדי כוח.

והכוח הזה מפתה מאוד. הוא מפתה לעשות בו שימוש לרעה. לגרום לאנשים להיכנס למצבים קשים כדי שתהייה יותר “דרמה”. ללעוג לחולשות של אנשים כדי שהקהל “ירגיש יותר חזק”.

לכן, הרגע שקרה לי לפני מספר ימים היה כל כך משמעותי. להיזכר שזה יכול להיות אחרת.

רגע החסד חזר ואיתו האמונה בטוב שיכול לצאת מתוך המצלמה.

הערב, (לפני זמן מה) יום רביעי 26.9, בשעה 22:00 בערוץ “הוט סרטים” יוקרן הוקרן בשידור חוזר סרט הטלוויזיה שביימתי, “קולולוש”. את התסריט כתבו שאול ביבי ועופר טבצ’ניק.

לקח לי הרבה זמן להבין מה גרם לי לרצות לעשות את “קולולוש”, זה היה אחרי תקופה בה סירבתי לביים כמעט כל תסריט שהוצע לי, והיו כשבעה כאלו, שהפכו לסרטים בידי במאים אחרים. ניסיתי לכתוב את התסריט “שלי” ואיכשהו התפזרתי על פני 3 תסריטים שונים שאת אף אחד מהם לא הצלחתי לגמור. ואז הגיעה ההצעה לביים את “קולולוש”, ברגע ששמעתי ששאול ביבי כתב את התסריט ידעתי שאני צריך לעשות את זה. באותה תקופה שאול כתב בעיתון “העיר” מאמרים נוקבים וחזקים על זהותו ומקומו בחברה. על המזרחיות שלו. על שכונת התקווה. אהבתי את האומץ שלו להגיד בדיוק מה שהוא חושב והרגשתי שזה האדם שאני מחפש להתחבר אליו. האמת, שאול לא איכזב לשניה, ישיבות התסריט איתו - חודשים על גבי חודשים של ימים שלמים בהם ישבנו ודיברנו היו אחת התקופות המשמעותיות בחי. ביום הראשון בו נפגשנו שאול אמר לי שאני נראה נורא, ושאל אותי מה קרה, סיפרתי לו שאני אחרי גירושים, ונמצא בתקופה לא פשוטה. שאל שאל בין כמה אני ואמרתי לו 33 - “או, גיל 33 - זה גיל צליבה אתה יודע, כן. ישו נצלב כשהיה בן 33, זה הגיל שלך להיצלב. לעשות חשבון נפש עם חייך עד כה.” ידעתי ששאול צודק, והשנה הבאה באמת הייתה כזו.
אם יש לי חרטה אחת על דרך עשיית “קולולוש” היא קשורה לכך שאיכשהו לא העזנו לבטא את כל מה שרצינו.

משהו עצר אותנו מלהעיז, אולי פשוט לא הצלחנו לכתוב את זה. העומק והמורכבות של חייו של שאול, גדולים בצורה שאולי מתאימה יותר לספר. הלוואי שיום אחד הוא יכתוב אותו.
בכל מקרה, אני רוצה לשתף אתכם בטקסט שכתבתי על הסרט כשהוא יצא, הטקסט פורסם (ב”ריטינג” ) כחלק מכתבה של שאול על עשיית הסרט, והוא בא לתאר “על מה הסרט” מבחינתי.

אלון אבוטבול בוכה על הפוסטר של הסרט שלנו:

אלון אבוטבול בוכה כי אמא שלו, סליחה, אמא של רוני (הדמות שהוא משחק) ניסתה לשרוף את עצמה מול עיניו כשהיה נער.
את קולולוש קראתי לראשונה לפני ארבע שנים. הדבר העיקרי שתפס אותי בתסריט הוא דמותה של עמומה, הסבתא מן הגיהנום. (שבסרט משוחקת על ידי שושה גורן האלילה).
הסבתא שלא יוצאת ממיטתה, שולטת בעולמה ובעולמם של נכדיה ביד רמה. כל כך הרבה דברים הזכירו לי את אמא שלי, ידעתי שעמומה היא הלב של הסרט. עמומה היא מסוג האימהות הגדולות מהחיים. נשים למודות אכזבות כה רבות, שקוצי הדורבן שעטו על עצמן נורים גם אל הקרובים אליהן מכל.

אלון אבוטבול, (סליחה, רוני) בחר לברוח משושלת הדיכאון ומרירות של משפחתו, אחיו אבי (יונתן רוזן) בחר להישאר ולהיות העבד הנרצע שיונק את החלב המורעל הזה של מרירות ושנאה מסבתו.
רק כשאלון אבוטבול בכה על סט הצילומים, ברגע בו הוא סיפר על אמו שקרסה מול עיני הילד שלו, הבנתי למה כל כך רציתי לעשות את הסרט. בתוכי נאבקים בינהם אבי ורוני, שני הצדדים, הצד הנכנע למועקות העבר, והצד שהוא רוני, הצד המורד שרוצה להעיף את העבר וקללותיו ממנו.
לכל אחד מאיתנו יש במשפחתו איזה קולולוש, איזו שריטה. ומבחינתי עשיית הסרט הייתה בעיקר דרך לספר את הסיפור של הבחירה שיש לכל אחד מה לעשות עם הקולולוש שלו.

רק היום שמתי לב לדמיון קל בין הפוסטרים. בשניהם הגיבור מחובר למישהו, אבל הבעת הפנים מנותקת מהאחר. “מעבר לכתף” - זה נחמד כי “לחיות את חייה” הוא הסרט האהוב עלי בכל הזמנים

התחלתי להאמין שוב בקולנוע ! השקר הגדול שמגלה את האמת. והכל בזכות אשה אחת בשם סוזן בייר והסרט הנפלא שלה “אחרי החתונה”. האם מישהו ראה ?

מדובר בסרט שהוא רכבת הרים רגשית. סרט שנוגע ברגשות עמוקים באופן חריף ואמיתי. אתה יוצא ממנו בשוק מוחלט. האופן שבו סוזן בוחרת לביים את הסרט הוא, בהיעדר מילה אחרת אני אשתמש במונח “עוצמה נשית”. אני לא יודע אם במאי גבר היה מסוגל לעשות כזה סרט. כנראה שכן, אבל לא יצא לי לפגוש עדיין אחד כזה.

יש משהו כל כך שלם בחוויה שסוזאן בייר מעניקה לנו שאני שואל את עצמי, איך היא הרשתה לעצמה ?

איך היא העזה לכתוב את התסריט הזה ? איך היא העזה לבקש מהשחקנים שלה לעשות את זה. וגם בצורה יותר פרוזאית - איך היא הצליחה לעמוד ליד 20 איש - צוות שלם של סרט והצליחה לשמור על רמה כל כך גבוהה של אינטימיות עם השחקנים (לפעמים אלו הבעיות - פשוט בושה פשוטה מאנשים שעובדים איתך). והשחקנים, הם הלב של הסרט הזה. לא - השחקנים לא היו יודעים מה לעשות בלי התסריט הנפלא - התסריט בעל הגבהים המיתיים - כמעט טרגדיה יוונית. - אז פשוט לכו לראות, ותגידו לי מה חשבתם - או יותר נכון מה הרגשתם.

ראיון מאוד מוצלח לאסף אוני עם לארס במוסף הארץ, הביא אותי לחשוב שוב על האיש הכי חשוב בקולנוע העולמי, ולנסות להבין, מדוע מאז ה”ממלכה” אני לא מסוגל לראות אף סרט שלו עד הסוף.

זה הבמאי היחיד שעשה לי את זה. ב”לשבור את הגלים” זה לא היה הוא, זה כנראה הייתי אני. הייתי בתקופה מזעזת בחיי. בעיצומה של תקופת הפיגועים, מובטל. בלי עתיד. בתחושת חרדה קיומית יומיומית שישבה לי כמו עטלף על העורף. ואז מגיע הדני הזה והופך את הגיבור שלו לנכה מהצוואר. ברגע הזה קמתי ויצאתי. זה היה יותר מדי בשבילי. לא חזרתי אל הסרט הזה מעולם. הוא מפחיד אותי. מפחיד כמו שאולי החיים מפחידים כשהם קיצוניים מדי. מס’ שנים לפני כן, פסטיבל חיפה 1992 (בערך) אני נכנס עם מס’ חברים לסרט של במאי לא מוכר. במאי דני “רכבות לילה”. הסרט מכה אותי בשוק. אני מתנדנד כמהופנט ביציאה. העוצמה הויזואלית, התעוזה. הכל יותר מדי. ההרגשה היא שנולד משיח חדש בשמי הקולנוע העולמי. והמשיח הזה לא איכזב , (את רוב העולם לפחות).

אז מה לארס ? זה אתה או אני ? את “רוקדת בחשיכה” התחלתי לראות, אבל האכזריות שלך כלפי הגיבורה קרעה אותי , ובמקום ללכת איתך הלאה, פשוט הלכתי ממך. לא יכולתי לסבול את זה. אבל כנראה אתה יודע את נפשם של צאן מרעיתך. הקתולים, והנוצרים בכלל גדלו על התפיסה שמישהו צלב את האלוהים שלהם, ואם מישהו צלב את האל, אז צליבה של נשים או רגשות או אנשים אחרים היא מעשה בפרופרציה נכונה.

אחרי ההלם של “רכבות לילה” הגיעה “הממלכה”. 1995 - אני חי בניו יורק. השמועה מתגלגלת בעיר, סדרה של לארס תוקרן במלואה במוזיאון לאומנות מודרנית. אני קונה כרטיסים ומגלה שרק עוד 15 ניו יורקים מצאו לנכון להגיע לאולם.

החוויה מטלטלת, 8 שעות (שלוש הפסקות) והאיש הורג אותי שוב. אני מבחין שהוא חצה את הקווים, מבחינה ויזואלית אין זכר לגאון הויזואלי של “רכבות לילה” - עוד לפני הולדת ה”דוגמה” הוא מצלם במצלמת כתף רועדת. השילוב בין סרט מיסטי ללוק דקומנטארי יוצר דיסוננס מרתק. המעבר מהאסתטיקה של “רכבות לילה” למראה של “הממלכה” נתןו תחושה כאילו מר טרייר אומר לעצמו ולנו “טוב, עכשיו בלי פירוטכניקה ויזואלית, האם תאהבו אותי גם כשהשחור מוגש לכם כך ?”

אסף אוני כותב שבכניסה למשרדיו של לארס מורם דגל שחור. הדגל השחור הוא דגל האנרכיזם. אז האם לארס הוא האנרכיסט הקולנעי האולטימטיבי ? . מבחינת חוסר המוכנות שלו לקבל את המוסכמות הקולנועיות, הוא בהחלט אנרכיסט.

אז למה לא הצלחתי לגמור לראות את הסרט עם ניקול קידמן ?. כנראה זה אני, זה לא הוא. הוא צודק. הוא עושה מה שנראה לו נכון. מה שיהפוך את הקולנוע שלו לחד פעמי. לקולנוע של לארס פון טרייר, ולא של אף אחד אחר.

ואם יש כמה אנשים (אני בתוכם) שלא מסוגלים להכיל את זה, הבעיה היא שלנו - כי הוא - הוא עושה את שלו, והוא עושה את זה עד הסוף.

אחרי שניסיתי להבין כאן איך עושים כסף, ותוך כדי המרתון של הקרנת “הכובעים של ירושלים” - קרא את המשך הפוסט »

לא כל יום עולה לאוויר אתר וידאו גלובאלי שיזמיו ישראלים. לא כל יום עולה לאוויר אתר וידאו עם קונספט כל כך מוצלח.

לא כל יום עולה לאוויר אתר שנראה כל כך טוב. האתר 5min.com הוא יוזמה של מס’ ישראלים להפוך לאתר הוידאו שיהווה וידיאופדיה של החיים. מקום בו אנשים יוכלו לשתף אחרים בדברים שהם יודעים לעשות - והכל בוידאו.

אז היום, בהפוגה קלה ממרתון “הכובעים של ירושלים” - (המרתון יתחדש מחר), אני מזמין אתכם לבקר באתר שהקים רן שבלוגו המצויין “חדל קשקשת ברשת” הוא שכן שלנו כאן בבלוגלי.

אתם יודעים שאני כותב כאן הרבה על התחושה שהקולנוע הוא אמנות ממוסחרת. אמנות שנשלטת על ידי בעלי הכסף. אמנות שמסרסת את יוצריה. אז מסתבר שאני לא היחיד שחושב כך. והנה קטע מקסים מ 5min בו סטודנט או קולנוען צעיר שואל את דיוויד לינץ’ בדיוק את השאלה הזו, “מה עושים כשהמפיקים ואנשי הכסף דוחפים את הידיים השעירות שלהם לתוך יצירת האומנות) ולינץ’ הענק - {שלדעתי הוא הבמאי הגדול בעולם (כן, יותר מקוסטריצה, יותר מאלמדובר, יותר ממיק לי, ובודאי שיותר מטרנטינו - הוא פשוט מצלם חלומות ואת התת מודע של כולנו)}.

אז דיוויד לינץ עונה לו את התשובה הכי מפתיעה והכי מקסימה בעולם. לראות את הקטע לחצו כאן.
אז כנסו וספרו לחבריכם על 5min.com

איזה שטויות אתה מדבר. קורה לכם שאתם אומרים את זה לפעמים ? ברורר…קורה לכם שאתם אומרים את זה לעצמכם ?

אם לא, אני לא חושב שנסתדר. אנשים כל כך מושלמים לא ירצו חבר כמוני שמהגג הגיגים וחוזר בו מהגיגיו. שטווה תיאוריות ומתיר אותן בהינף יד. איזה מין בן אדם אומר על עצמו שהוא מדבר שטויות ?

בנאדם שיש לו בלוג למשל. למה דווקא בלוגר ? כי סתם אדם יכול לברבר שטויות ואף אחד לא יזכור. אף אחד לא ירגיש. בלוגר לעומת זאת עשה מעשה מוזר והחליט לתעד את כל הגיגי הגיגיו בבלוג שלו. ועוד לפתוח את הגיגים אלו בפני כל מי שחפץ.

איש רגיל שמדבר שטויות לא תמיד ירגיש צורך להגיד “אמרתי שטות”. לא תמיד יזכור את אותה התחכמות מפולפלת - אבל אל הבלוגר אפשר לחזור, הבלוגר מצטט את עצמו און ליין - את הבלוגר אפשר למצוא - את הטקסטים שלו אפשר לראות - לקרוא - לטרקבק, ולהטיל תגובה - פצצה - או סתם לינק - אל הפוסט השטותי והמפורסם.

תשאלו את יזרעלה, או גבריאלה..אהה…אליזרין …נו… ההיא שכתבה על הערבים.

טוב, ועל מה כל המהומה ?. ולמה דווקא כרגע נזכרתי במובן מאליו הזה ?

הכל התחיל אתמול, כשצפיתי בסרט המופלא, הפלאי והמתוק כל כך…”מיס סנשיין הקטנה”.

תוך כדי ההנאה הצרופה שחשתי, הבנתי שהקולנוע יכול להיות מרגש ומהפנט, מטלטל, ומרגש, ואמיתי.

כוחו של הקולנוע הצנוע והאמיתי הכה בי שוב, ואז, תוך כדי הצפיה בסרט נזכרתי בפוסט הזה, בו כתבתי על נכותו של הקולנוע.

לא שאני חושב שמה שכתבתי לא נכון לחלוטין, אבל רוח הדברים הייתה נחרצת וחסרת חמלה.

וכשראיתי את מיס סנשיין , נזכרתי שוב שכל מתחיל ונגמר בליבו של היוצר. הלב שכתב את הסיפור הזה. הלב שכתב את הסרט הזה רצה לספר משהו אמיתי על החיים. המערכת המדכאת. השיקולים הכלכליים, העולם המסחרי - כל אלו לא יעמדו בפני מי שיש בליבו אמת אותה הוא רוצה לחלוק עם העולם.