לפעמים צריך להכיר בעובדה שיצירת אמנות אחת מצליחה לחדד נקודה שבדיבור או בפוליטיקה מטורחנת ומעיקה. הסרטון הזה זכה כבר להרבה אזכורים וכתבות, אבל כשיצירת מופת כזו מופיעה מול העיניים, יש לי רצון לשתף בה את כל מי שרק אפשר. צפיה מהנה.
לא היה לך סיכוי. המידע עליך זרם. הכל היה צפוי מראש. רוצה לדעת למה ? אפשר להתחיל מכאן.
רק דבר אחד פשוט. תשאלו “מאיפה אתה יודע ?” - זה הדבר היחיד. כשההוא אומר לכם “הם משתמשים בילדים שלהם כמגינים אנושיים” תשאלו “מאיפה אתה יודע ?” כשהוא אומר “החמאס לא היה מוכן למשא ומתן” תשאלו “מאיפה אתה יודע” ואם הוא יגיד שהוא קרא בעיתון. תשאלו “איזה עיתון” ואם הוא יגיד שהעיתון הזה והזה, תשאלו “ומאיפה הכתב שכתב את זה יודע ?” ואם הוא יגיד שיש לו מקורות. תשאלו: “האם המקור הזה ישב בתוך הראש של כל ראשי החמאס וקרא להם את המחשבות ?”
רק תשאלו - זה הכל. יש כל כך הרבה הנחות מוטעות שאנחנו עובדים על פיהן שזה מתחיל להיות מסוכן. מסוכן לביטחון שלנו. מסוכן להרוגים הישראלים שיהיו במלחמה הבאה, ולהרוגים הערבים של המלחמה הבאה.
עוד דבר שהבנתי הוא שאין אפשרות לשנות דעות של אנשים. פשוט אין. לכן, מנהיגים צריכים להוביל שינוי חד וחלק - תראו את בגין - הוא הלך נגד כל מה שציפו ממנו. הלך וחתך - לחץ יד למנהיג הערבי שצבאו הרג את המספר הכואב ביותר של חיילים ישראלים - אנואר סאדאת. אנחנו, ילדי שנות ה 70, זוכרים אותו כמין דוד טוב כזה. הוא הדוד הערבי הטוב שבא לבקר וברוזה שר עליו שיר. אבל עבור חיילי 73, נערים שנהרגו ונפצעו בסיני - והוריהם, הוא היה הרוצח של הילדים במלחמת יום כיפור. המנהיג של העם שלקח בשבי עינה והרג את בנינו. אז איך בגין הולך ולוחץ לו את היד ?.
נכון - החמאס הוא אירגון דתי פאנטי. נכון - החמאס אחראי למוות של עשות ישראלים בפיגועי האוטובוסים והמחבלים המתאבדים המזעזעים. אולי מפעולות הטרור הארורות ביותר שהיו אי פעם.
אבל כמו שבגין לחץ את ידיו של סאדאת, שהיו אולי מפוייסות, אבל אחראיות למלחמת יום הכיפורים, כך עלינו לדבר עם אויביינו היום - החמאס - או כל נציג אחר שהפלסטינאים יבחרו.
כבר די ברור שביבי ייבחר לראשות הממשלה, אני יודע שאני כנראה משלה את עצמי - אבל אני מקווה שלביבי יהיה האומץ והחזון של בגין. אומץ להוביל את העם שלו לשלום של אמיצים.
בואו נפטר את התזמרת. מה ? כן, בואו נפטר את התזמורת. אבל זה צעד קצת מוגזם, לא ? במדינה עם כל כך הרבה צרות - לפחות תזמורת. לא ! הנגנים רוצים הסכם קיבוצי !!! נו ? הם מגזימים. הם התבצרו במשרדי ההנהלה כבר. הם מתנהגים ממש כמו פועלים זועפים במפעלי ים המלח או משהו. איפה התרבות ? איפה העדינות ?. מדובר באמנים. שיגידו תודה שאנחנו נותנים להם לנגן.
יש סיפורים שאיך שאתה קורא אותם אתה מבין שאין כאן טובים או רעים. אין. כולם עם כוונות סבירות בסך הכל. הרבה פעמים אלו הסיפורים הכי טרגיים. האמת, אין לי מושג מה קורה עם התזמורת האנדולוסית. ואין לי מושג אם פיטורי הנגנים הם רק ספין של הנהלה נואשת ואולי אקט נואש באמת של גוף גוסס כלכלית.
מה שאני בטוח זה שתקציב התזמורת השנתי לא גדול מתקציב הפרילי שנתרם לחיילי העופרת היצוקה.
הדבר היחיד שאני בטוח זה שהבמאי התורן שמצלם עכשיו את סיפור התזמורת קיבל הרבה דרמה. כאילו המשך של סרטו של ערן קולירין, הרי גם שם התזמורת המצרית נאבקת על הישרדותה. לבמאי יש גיבורים טראגיים. מוסיקה אותנטית. יופי של אייטם לחדשות סוף השבוע…אייטם “צבע” מה שנקרא. קצת מוסיקה ישנה, אנשים מבוגרים ומרגשים. נוסטלגיה ודרמה כלכלית.
חבל רק שאחרי שהכתבה תשודר, וכולנו נזיל דמעה על הנגנים המוכשרים אך הטראגיים, הם - ילכו הביתה מושפלים - מפוטרים - ובלי שום חשק לנגן.
אז שמישהו יתעורר שם בתזמורת, הלו חברים - אנחנו לא בסרט - ערן קולירין לא יכול לשכתב לכם את הסוף להפי אנד - את זה תצטרכו לעשות לבד. כל צד שיירד מהעץ, לכו לגישור - קצת להוריד אגו - יש לי הרגשה של הרבה אגו שם. תתפשרו קצת ותשאירו את הגוף הזה חי. כי אם יש משהו יותר עצוב ממפעל סגור - זו תזמרת מפוטרת.
נסיונות לחזור לשיגרה. אני לוקח את האוטו למוסך. אני תולה כביסה. אני חושב שהמלחמה הזו שינתה אותי. זורק חלק מהארגזים שנשארו ממעבר הדירה. הדירה אליה עברנו בדיוק יום לפני שהחלה הלחימה בדרום.
בזמן שמטוסי חיל האוויר הרגו את מסיימי קורס שוטרי התנועה אני וענת פירקנו ארגזים. הדבר העיקרי שהעסיק אותנו היה אבק. המלחמה הזו שונה. אני לא יודע למה בדיוק. נדמה לי שזה קשור לסוג של קשיחות של הלב שגילינו בה כעם.
אני מנסה לחזור לעבוד על הסרט הקודם. אבל מרגיש חובה להמשיך ולצלם אנשים שהתנגדו למלחמה כפי שאני עושה מה 13 לינואר. אני נוסע לצלם את יונתן קלינגר שכתב טקסט נגד המלחמה. בדרך אני חושב על המדים של שוטרי התנועה הפלסטינים. משום מה אני מדמיין אותם עם מדים כמו של אנשי התזמורת מ”ביקור התזמורת”. הבת שלי חולה - יש לה חום. אני חושב על זה שמשמעות שמו של דר’ אבו אל עייש - זה “אבי החיים”.
אני נזכר שלפני יומיים פגשתי את דר’ אל עייש יחד עם נעמיקה ציון משדרות שבאה לנחם אותו. התחושה היא כאילו אני נזכר בחלום. גם ענת לא מרגישה טוב, מסיבת יום ההולדת של הבת שלי בת השנה שתוכננה ליום שישי תידחה. בדרך מהמוסך אל יונתן אני חושב על זה שאולי בגלל שהפכתי להורה המלחמה הזו כל כך זיעזעה אותי.
כל פעם ששמעתי “ילד נהרג” או “ילד נפצע” (גם בישראל כמובן, אבל רוב הילדים שנהרגו הם מעזה) זה נגע במקום אחר - מקום שלא היה שם לפני שנה וקצת.
לאבד ילד זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם. אחרי שאני מצלם את יונתן קלינגר אנחנו מדברים על דברים אחרים. אינטרנט, אפליקציות, מוסיקה. בדרך חזרה הביתה אני אומר לעצמי שאני לא רוצה עדיין לחזור לשגרה.
ההורים של ענת אצלנו, באו לעזור. אסור לדבר על המלחמה. כל מילה תיגרום למתח. לא יהיה ריב. תהייה אווירה לא נעימה. חבל. אסור שהם ידעו מה אני חושב. זה מיותר. חבל על האנרגיות. עם אורי, אחד מהחברים הכי טובים שלי כבר רבתי שלשום.
“למה אתה לא יכול להיות כמו כולם” אני שומע קול בתוכי. הלוואי שהייתי חושב כמו כולם, זה היה פותר הכל. הכל היה פשוט. נעים. הייתי מרגיש שייך.
אנחנו עושים אמבטיה לבת שלנו. זה הרגע הכי יפה ביום. אין כלום חוץ משלושתנו. כשהיא צוחקת העולם משתתק.
אני מחליט לחזור לשיגרה. מכין שלושה המבורגרים, ומתקלח. משוחח בצ’ט עם חבר שמזמן לא ראיתי. שום מילה על המלחמה. לחזור לשגרה זה לשתף פעולה עם ההשכחה אני מזכיר לעצמי.
אני בדרך למיטה, נכנס לרגע לאינטרנט ומגלה את זה. וגם את זה.
האמת מתחילה לצוף אל פני השטח, לאט לאט זה יקרה - מתוך השגרה אנחנו נבין שהפכנו להיות אנשים אחרים.
* לפוסט הזה קראו בתחילה “גטו עזה” כוריאציה על דבריו של חוקר האו”ם שביקר בה מייד לאחר הפסקת האש. וגם כאמירה על כך שפליטים המרוכזים במקום אחד, במצור - בלי יכולת תנועה, זהו סוג של גטו.
אבל בעקבות הערה של יקירת הבלוג ומתוך רצון שלא לפגוע ברגשות אנשים שלא לצורך שיניתי את הכותרת.
*** עדכון 29.1 - הכתבה שודרה לבסוף מס’ ימים אחר כך - והנה לינק אליה. כמה צפוי שהכתבה על הפגנת המחאה בבאר שבע שהתקיימה בזמן המלחמה נדחתה כבר פעמיים מהליין אפ של חדשות ערוץ 2. הכתבה היתה אמורה להיות משודרת שלשום, ואף הוצג לה טיזר לפני אחת מהפסקות הפרסומות, טיזר שדיבר על אייטם שיעסוק ב “900 עצורים בהפגנות נגד המלחמה” - כן, רובם ערביי ישראל - עכשיו אתם בטח מבינים מדוע לא שמעתם על זה היום.
דמיינו מצב ש900 יהודים היו נעצרים באירן בהפגנות נגד מלחמה כלשהי שם. איזו צעקה הייתה מתעוררת בעולם, ובישראל.
דמיינו 900 יהודים היו נעצרים כאן בישראל בזמן הפגנות נגד המלחמה.
אני מאמין שהכתבה נדחית מסיבות אמיתיות ולא מזדון, שלשום הייתה השבעת אובמה ואתמול שר הבטחון הופיע לראיון מיוחד באולפן.
כמובן שאתמול ושלשום כשהייתה אמורה להיות משודרת הכתבה לא זכתה לקדימון (טיזר) בתחילת המהדורה, אולי כי זה כנראה לא מספיק חשוב. או שפשוט מעדיפים לשדר בסוף המהדורה, כך יש סיכוי שאיש פשוט לא ישים לב.
לא נותר אלא לחכות ולראות אם הערב תשודר הכתבה בהמהדורה ב 20:00, ולמי שרוצה לדעת מה היה שם, בהפגנה באר שבע, מוזמן לקרוא טקסט שכתב ניר אורן, מנכ”ל פורום הורים שכולים למען פיוס, שהפגין שם ונעצר !.(זה אותו הטקסט שהיה לו גם לינק אתמול).
ביום ה 13 למלחמה לא יכולתי לשבת יותר. לקחתי את המצלמה שלי ויצאתי לשדרות. שם פגשתי אשה מופלאה שמתוך שדרות כתבה טקסט נגד המלחמה.
דבר הוביל לדבר ולמחרת מצאתי את עצמי מתעד קבוצה של יהודים וערבים שהתארגנו יחד להפגנה “נגד אלימות משני הצדדים” בבאר שבע. הם למעשה קראו להפסיק את הלחימה בעזה. ההפגנה נערכה מספר שעות לאחר שנפל גראד בבאר שבע.
צילמתי את ההפגנה, וחשבתי שתהייה התעניינות תקשורתית בהפגנה יוצאת הדופן, במיוחד לאור העובדה שנעצרו בה כ 6 משתתפים. מעצרים שנעשו ללא כל סיבה. לצורך הפחדה בלבד.
בין העצורים, מנכ”ל פורום המשפחות השכולות למען פיוס, ניר אורן. על המעצר הוא כתב כאן.
את ההתארגנות שמתכוונת להמשיך ולחבר בין יהודים וערבים תושבי הנגב יזמה דניאלה יודילביץ.
אז מה בערוץ 2 הערב ? הכתב חיים ריבלין ביקש ממני את החומר בו צילמתי את ההפגנה והמעצרים השערוריתיים, הסכמתי כמובן, והערב במהדורה אמורה להיות משודרת הכתבה.
התודעה שלי כוזבת. כן !. היא כוזבת ומשקרת לי. אני לא רואה את התמונה הגדולה. אין לי סיכוי. מסך ערפל נפרש מול עייני - מעמעם את המציאות. התמונות שאני מקבל לא מלאות. אני לא רואה את התמונות כי הן לא מופיעות במקומות שאני נמצא בהם. והתמונה היא הכל - הכל נמצא בתמונה. האמת היא שם - פשוטה - ישירה. בלי הסברים. ידעתי מה שידעתי - זה הכל, ידעתי מה שסיפרו לי. זה הכל. ואז עשיתי את הטעות. והקלקתי על הקישור הזה.
יונית לוי בוודאי רוצה שהפרשה הזו תישכח ותיעלם במהרה - אבל זו המציאות - כבר מספר ימים מסתובבת עצומה באינטרנט שכותרתה “יונית לוי - הביתה !” - לא אתן כאן במה לדברי הנאצה שכתובים בעצומה - אבל בגדול הם קוראים “להחרים את הערוץ השני עד שיעיף את יונית לוי מהמסך” בנרג’ פורסם אתמול שלוי “סיימה את אחת המהדורות האחרונות עם דמעות והסתגרה בחדרה”.
על פי הפרסום של ערן סוויסה עובדים בחברה העריכו שיונית נפגעה מהערות של בכירים בחברה, על כך שהיא מביעה את עמדותיה בשידור.
אינני יודע אם אכן בכירים בחדשות 2 העירו לשדרנת הראשית שלהם או לא. אבל העצומה היא עובדה קיימת - כותבי העצומה אינם מזדהים באתר - מטרתם הייתה 10,000 איש שיחתמו - כרגע חתמו כבר 19,000.
מענין אם החותמים על העצומה מבינים עד כמה דקטטורית ונגועה בפאשיזם הצעתם.
אני לא נכנס לשאלה מהן דעותיה של יונית לוי ולא מתייחס לדברים שאמרה או לא אמרה בשידור - ייתכן שהיא העזה לשאול שאלות יותר חדות מעמיתייה. אבל מהסתכלות רגילה בטלוויזיה שלא זכור לי שראיתי אותה מביעה עמדה באופן חריג. וגם אם אמרה את דעתה - זו זכותה הלגיטימית. כנראה שבעיני רבים בישראל מי שלא מציית לקוד האומר - כולנו נדבר בקול אחד - ואסור לסטות ממנו - דינו אחד - חרם !
אפשר לומר ש19,000 אנשים הם מיעוט של שוליים סהרורים - אבל לא נראה לי. הנה לדוגמא דיון שהתנהל בקפה דה מארקר בנושא. מהתחושה שאתה מקבל ברחוב, בשיחות של אנשים נדמה שרבים חושבים דברים דומים.
יוזם העצומה אינו מזדהה בשמו דבר המעיד על פחדנות עלובה. הוא מעז להרים על נס קריאה להחרמה של אדם - לפרסם את תמונתו - אך לא מעז לחשוף את זהותו. זוהי נבזות מהסוג הגרוע ביותר. הנה קריאה ישירה לכותב העצומה נגד יונית לוי. הנה אחרי שמצאת בגוגל גם את הטקסט הזה ואתה קורא אותו עכשיו - חשוף את עצמך - כדי שנדע מהם פניו של המקארתיזם הישראלי. מיהם האנשים שעומדים מאחורי הנסיונות להפוך אותנו למדינה בה רודפים אנשים בגלל דעותיהם - או מה שנדמה למישהו כדעותיהם. אלו הם הפחדנים. פחדנים המתחזים לפטריוטים. הפאשיזם תמיד היה תנועה פחדנית ולכן נכשל ברוב המקרים.
יונית לוי היא עיתונאית מבריקה - והיא לא זקוקה להגנתו של איש - אבל נדמה לי שלא קראתי ולו טקסט אחד של עיתונאי בעל שם - התומך בה ומגן על מעמדה.
לפתוח את העונה של ארץ נהדרת עם המערכון “ישראלי אמיתי…” זו החלטה החלטה. ומי שקיבל אותה, מולי שגב עורך התוכנית או אנשי המערכת הם אנשים אמיצים.
המערכון שמתחיל בפריים ריק ובו בולט הסטיקר הלוהט מהתקופה האחרונה “ישראלי אמיתי לא משתמט” הוא לא פחות מיצירת מופת של סאטירה אמיתית.
החייל הנכנס אל הפריים מלא במוטיבציה - הוא רוצה להתגייס ולהיות קרבי, אסי כהן בתפקיד הרמטכ”ל מעודד אותו שוב ושוב ומעביר אותו בבקו”ם (שמעוצב כגיהנום של הכוונות הטובות) מטרת “שרשת החיול” האלטרנטיבית הזו היא איסוף “רגעי מזכרת” לתקופה בה החייל הזה יהיה שבוי (נשכח) או אולי גרוע מכך.
על רקע עידוד מצד הרמטכ”ל לכך שצריך “להיכנס לעזה”, החייל מצטלם בתמונה למזכרת עם “חברים” על רקע נוף קסום של ים חלומי - זו תהייה בוודאי “התמונה המפורסמת” שתפורסם בעיתון כשהוא ישלם את המחיר… החייל מתבקש לכתוב שיר וכשאין לו מילים, מישהו עושה זאת עבורו. השיר הזה ישמש אותנו אחרי שהוא ייחטף, כדי להלחין אותו בביצוע מתקתק ומרגש.
גם דרך משרד ראש הממשלה, החייל הזחוח עובר, שם הוא מתבקש על ידי מר אולמרט (טל פרידמן) לחתום על טופס המסיר מראש הממשלה אחריות לגורלו.
וההמשך הוא כמובן - האור הלבן בקצה המסדרון, שמחכה לאותו חייל נלהב, שכבר מבין שהשירות הצבאי שלו, אליו הוא כל כך נלהב, זה לא ממש מה שהוא דמיין…
4 דק’ של טלוויזיה שאומרת את מה שישראלים רבים חושבים. 4 דק’ שעומדות בשורה אחת עם יצירות מופת אנטי מלחמתיות כמו דר’ סטראינג’לב.
ומה כל כך טוב בקטע הזה ? - באקט של בומרנג משוכלל הוא מצליח להבהיר בצורה חדה ומשכנעת את האבסורד והאיוולת שבגל הפטריוטי האחרון השוטף את ארצנו הנהדרת.
{{קשת לא מאמינה בהפצה ויראלית - לא מאפשרת לייבא סרטונים שלה לאתרים אחרים - הם כנראה חושבים שיו טיוב לא יודעים מה הם עושים ( בקיצור אין אפשרות לעשות חלון ובו יתנגן הסרטון כאן - אז קחו לינק - הנה מכאן) ))מה דעתכם ?